כתבה ב"לאשה" על פיתוח עצמאות אצל ילדים| מור אסאל

אלה שלומקוביץ
ב', 05/05/2014 - 08:44

בוקר. אמא עומדת במטבח ומכינה סדנביצ'ים. תכף היא תצטרך להעיר את הפעוטות שלה, בני ה- 14 וה- 16, שקשה להם לקום מוקדם ולהכין כריכים לעצמם.
צהריים. אמא יוצאת להסעות. אחרת הפעוטות שלה יצטרכו לחזור הביתה ברגל.
אחר הצהריים. אמא במחשב, בודקת באתר בית הספר מה היו השיעורים היום. אחרת איך היא תדע במה צריך לעזור ומה צריך להזכיר לעשות?
לילה. אמא ממוטטת, שואלת את עצמה מה הקטע? יכול להיות שהיא הגזימה טיפה?

 
הילדים שלנו הם הדבר הכי יקר לנו בעולם. אנחנו נעשה בשבילם הכל, כולל הכל. כלומר... כולל מה שהם יכולים לעשות לבד, אבל לא בטוח שיצליחו. או שסתם אין לנו זמן לחכות שיעשו. או שלא בא לנו לריב איתם כדי שיעשו. או שלא היינו רוצים שיצא להם עקום. ובדרך? נראה שאנחנו רק עושים ועושים ועושים.
 
"נתקלתי לאחרונה בכמה מקרים שהדליקו אצלי נורה אדומה," אומרת גלית ברנע פלג, מאמנת אישית של בני נוער ומתבגרים. "למשל, אמא שסיפרה לי, שהבן שלה, תלמיד כיתה ח', נתקל בשאלה קשה במתמטיקה, צילם את השאלה בנייד ושלח אליה בווטסאפ. האמא שהתקשתה לעמוד במצוקתו, פתרה את השאלה ושלחה לו בחזרה."
 
אנחנו דור של הורי הליקופטר: כל הזמן מתצפתים, כל הזמן מעורבים, כל הזמן פותרים לילדים בעיות, עושים בשבילם, לוקחים אחריות במקומם, מגנים עליהם יתר על המידה.
 
"אנחנו דור של הורים שעסוקים בפיצוי הילדים שלנו על מה שאנחנו לא קיבלנו בגילם" אומרת אלה שלומקוביץ, מנחת הורים וצוותים חינוכיים. "אנחנו לא נותנים לילדים שלנו להתמודד עם תסכול, אלא מקדימים לפתור את מצוקותיהם במקומם- וכשאנחנו מרגישים שהם מפונקים מדי, אנחנו נבהלים, כועסים ועושים להם "דווקא". מה שאנחנו לא עושים, זה פשוט לתת להם להתמודד, בלי להתערב כל כך הרבה.
 
אבל למה אנחנו עושים במקומם?
ובכן, יש לנו דווקא סיבות טובות:
כי אנחנו מאמינים שבאמת מסוכן שם בחוץ- "אנחנו לא מפסיקים לשמוע בתקשורת על בעיות וסכנות" אומרת פלג- ברנע, "זה מעורר חרדה ואנחנו רוצים להגן עליהם מכל זה".
כי הילד שלנו מעורר את הילד שבנו- "קשה לנו לשאת מצוקה אצל הילד כי היא מעירה את המצוקה שבנו" אומרת דלית בלונדר רון- פסיכולוגית מומחית.
בגלל תחושת אשמה ורצון לפצות- "אנחנו דור של הורים הישגיים, עסוקים, שעושים הרבה דווקא בגלל שאנחנו נוכחים מעט" מוסיפה בלונדר רון.
כי אנחנו לא יכולים לשאת כישלון- "אנחנו רוצים להיות הורים מושלמים, עם תוצאות מושלמות, והרבה פעמים תופסים את הילדים כשלוחה של הכישלון או ההצלחה שלנו".
כי קצת נעים לנו שהם תלויים בנו- "למרות הקושי, יש משהו נעים בתלות של הילדים בנו", מוסיפה שלומקוביץ, "זה מחזק את האגו שלנו (אני נחוצה! אני חשובה! אי אפשר בלעדיי! ) וגורם לנו להרגיש שהקשר בינינו הוא חזק ולא יינתק. אנחנו מפחדים שאם הילדים לא יצטרכו אותנו, הם לא ירצו להיות איתנו. יצירת תלות היא הדרך הכי קלה לתחזק קשר: הרבה יותר קל להיות בוס של אדם מאשר לבנות איתו יחסים משמעותיים של קרבה ושל ידידות.
כי לא בא לנו להתעמת איתם- ולבסוף, בל נשכח את השקט התעשייתי המבורך. בשביל להעביר את האחריות אל הילדים, צריך לפגוע בתנאי השירות שלהם, ואולי גם לספוג כעס ולעמוד בעימות. ולמי בכלל יש כוח לזה, בסדר היום המטורף שלנו?
 
רגע, אז אולי זה בסדר, לעשות בשבילם גם את מה שעקרונית הם יכולים לעשות לבד? אולי זה בסדר להיות ההורה שמקיף 365 מעלות, דואג ומגונן? אחרי הכל, בשביל מה יש הורים?
 
"זה לא בסדר, כי אנחנו לא מלמדים אותם את הדבר הכי בסיסי שתפקידו של הורה ללמד- התמודדות עם תסכול." עונה שלומקוביץ. "חלק בלתי נפרד מהתפקיד ההורי הוא ללמד את הילד שהוא מסוגל גם כשקשה לו, ושאם קשה לו מדי הוא יכול לבקש עזרה. כשאנחנו עושים במקומם, עוד לפני שהם הספיקו לחוות קושי, אנחנו מסרסים את המנגנון הטבעי הזה, ומגדלים ילדים שמפחדים מקושי ולא מעזים להתמודד עם שום דבר מאתגר. אפשר לראות את זה באופן ברור בדרך בה מערכת החינוך מתמודדת עם לקויות למידה: במקום ללמד את הילדים אסטרטגיות למידה שלוקחות בחשבון את הלקות, אנחנו פשוט נותנים לילדים הארכות זמן (שבדרך כלל לא עוזרות להם, כי הם לא יודעים מה לעשות איתן).
 
"יותר מזה: כשאנחנו לוקחים אחריות במקומם- על השיעורים שלהם, על העבודות שלהם, על האוכל שלהם, על הסדר בחדר שלהם, על מה שהם לובשים ועל הקשיים החברתיים והלימודיים שלהם- אנחנו לא מלמדים אותם לקחת אחריות על עצמם."
"וכשהם לומדים שאנחנו, ההורים, אחראיים להצלחות ולכשלונות שלהם, הם לומדים בעקיפין שהעולם שבחוץ הוא זה שאחראי להצלחות ולכשלונות שלהם. במקום לקחת אחריות על טעויות וחוסר הצלחה, הם מאשימים אחרים ('המורה לא לימדה טוב, לא עשית לי טוב את השיעורים ובגללך...').
ולמרבה הצער, גם כשהם מצליחים, הם מרגישים שמישהו אחר אחראי לכך : המורה עזרה, אמא פתרה, המבחן היה קל מדי. מרוב רצון שהם ירגישו שהולך להם, אנחנו מרוקנים אותם מתחושת מסוגלות.
כשאנחנו כל הזמן מגנים עליהם, לוקחים אותם, מדברים בשבילם, מסדרים להם עניינים, אנחנו מלמדים אותם שהעולם מפחיד.
והכי גרוע, כשאנחנו עושים בשבילם כדי שיצליחו, אנחנו בעצם מלמדים אותם שכישלון הוא דבר בלתי נסבל. שמצוקה וקושי הם דברים בלתי נסבלים. אנחנו מלמדים את הילדים שאסור ללכת לבית הספר בלי שיעורים 'כי אתה לא תעמוד בכעס של המורה', שאסור ללכת לכיתה עם פרוייקט עלוב כי כולם יצחקו עליך ואתה לא תעמוד בזה, שאסור שתיכשל בענינים חברתיים, אז אמא מזמינה לך חברים.
אנחנו לא מלמדים אותם את האמת הבסיסית: שמותר להכשל, שלומדים מטעויות, שגדלים גם מכך שחווים חוסר הצלחה.  האנשים שנכשלו הכי בגדול- אדיסון, לינקולן, הביטלס, סטיב ג'ובס- הם גם אלה שהצליחו בענק אחר כך. 
מרוב כוונות טובות אנחנו הופכים את הילדים לתלויים, מחסלים להם את הביטחון העצמי, ובסוף, גם אנחנו, ההורים, משלמים מחיר: כי אנחנו מרגישים משרתים מסביב לשעון. מנוצלים, לא מוערכים. ואז נוצר מרחק בקשר וזה כבר מעגל הרסני."
 
כל זה כמובן, הדבר האחרון שרצינו להשיג. להפך. אבל איך יודעים איפה עובר הגבול בין רצון לעזור לבין הפיכת הילד לתלותי? איך יודעים מתי העזרה נחוצה ומתי לא?
"ההגדרה היא פשוטה: כל מה שילד רוצה ויכול לעשות לבד, הוא צריך לעשות לבד" אומרת שלומקוביץ. "להמשיך לעשות עבור הילד גם כשהוא רוצה ויכול, זה לקלקל אותו. מרגע שהוא מביע נכונות- צריך לתת לו לעשות בעצמו, גם אם יוצא לו עקום, גם אם הוא עושה לאט, גם אם אנחנו מזהים שקשה לו. ולא, אנחנו לא מתקנים ועושים אחריו: לא מקפלים אחריו את הכביסה שהוא קיפל, ולא מנקים אחריו את החדר שהוא ניקה, ולא עוברים לו על השיעורים שהוא סיים."
 
אבל אם הוא לא רוצה לנקות או לקפל או להכין לבד על אף שהוא יכול? למה לו לקחת אחריות על משהו שעד עתה נעשה בשבילו?
"ילדים שהתרגלו שעושים בשבילם לא ישושו לעשות בעצמם, לא רק בגלל הנוחות, אלא גם בגלל הפחד להכשל" אומרת שלומקוביץ. "לכן חשוב לצעוד בצעדים קטנים: להציע לילד לעשות משהו, ואם הוא מסרב לשאול אותו: 'מה אתה כן מוכן/ רוצה לעשות?". בכל פעם להציע עוד אחריות קטנה (ולא לחכות שנגיע עד הקצה ונהיה מותשים וקורבניים! חשוב להתחיל בתהליך עוד קודם.)
"הדבר הכי חשוב הוא להאמין שהם יכולים" אומרת פלג- ברנע. "גם אם הילד יעשה משהו שלא יקדם אותו- זה בסדר. מותר לו להתברבר ולעשות שטויות, הוא רק ילמד מזה."
"הדבר השני הכי חשוב הוא לעזור לילד ללמוד את הקשר בין סיבה לתוצאה. 'אתה לא יודע את החומר למבחן? יש לכך תוצאה. אתה לא רוצה ללכת לבית הספר? יש לזה תוצאה.' כשאנחנו עושים בשביל הילד, אנחנו מערערים את הקשר הזה וחוסכים להם לא רק מאמץ- אלא גם רכישת ידע חשוב לחיים".
"ההבנה הזו צריכה להתחיל מוקדם" מסכימה בלונדר רון "אם הילד שפך משהו- אין צורך לנקות אחריו; אם החטיף שבחר בסופר לא טעים לו- אין צורך לקנות חטיף אחר. המסר הוא: לכל החלטה יש תוצאה, לפעמים נעימה ולפעמים לא. אבל אף אחד לא יכול לשלם במקומך את מחיר ההחלטות שלך.' כשאנחנו מלמדים אותם את זה, עזרנו להם באמת.

מדריך להורות במתנה

שתפו